הנוער מאותת וההורים לא רואים? תקשורת הנוער- תקשורת אחרת

מאת אריה טבעון, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי, מפתח "שיטת טבעון לסמכות שלמה"

כיצד קורה, ב"משפחות טובות" שנער או נערה מגיעים למצב מצוקה חריף ומתמשך, וסביבתם הקרובה אינה מודעת, אינה רואה? האם זהו "חוסר תקשורת"? או אולי יותר מכך? נושא התקשורת בין מתבגרים והוריהם הינו מורכב משחושבים... נתחיל בתיאור מספר מקרים אופיינים שהגיעו לקליניקה שלי בשנים האחרונות:

• רותי (שם בדוי) מגיעה לטיפול כשהיא במצב אקוטי. הוריה התנגדו לפנייה לעזרה וחשבו שזה "עוד אחד מהמאפיינים של חוסר ההתמודדות שלה". זוהי נערה בגיל 17 אשר לכאורה לא מעט הורים היו גאים בה: תלמידה טובה, יפה למראה, מנומסת, אינה מתבגרת ששוברת את הכללים ומורדת. נהפוך הוא, הוריה אמרו שהמוטו שלהם הוא ש"חינוך נכון והקפדה מונעים כל מיני שטויות של גיל ההתבגרות".
  רותי באה בחשש רב לטיפול, אליו פנתה בעצמה, כמעט בהסתר. היא פנתה לבדה למכון כשהיא מוכנה לממן בעצמה את הטיפול!
  רותי מתארת מצב של ייאוש ודכאוניות מתמשכים, הכוללים הפרעות אכילה ממושכות של התקפי בולמיה והקאות, שהוריה אינם מודעים להן. כמו כן, היא תיארה ניסיונות אובדניים שנעשו בפועל מספר פעמים בלא ידיעתם (ע"י בליעת כדורים) ויחסים קורבניים ממושכים עם חבר שהתעלל בה לאורך זמן.
• הוריו של גבי (שם בדוי), בן 14.5, הגיעו אלי לטיפול בבהלה רבה, בפנייה דחופה ובקשה לפגישה מיידית עוד היום. הפנייה באה לאחר שאביו של חבר של בנם, שאינם מכירים, צלצל אליהם והודיע שבנם במצב קשה, מאיים בהתאבדות באינטרנט, וכבר ניסה זאת מספר פעמים. לדברי האב, עכשיו קבע לעצמו תאריך השבוע (6/6), שבו "יהרוג את עצמו". הוריו נכנסו לשוק מוחלט שכן כלל לא העלו על דעתם או חשבו כי הוא במצוקה. שניהם הורים אמידים, עסוקים והישגיים שנותנים לילדיהם הכל מהבחינה החומרית.
• רחל (שם בדוי), בת 16.5, מגיעה כשחברה דוחפת אותה לטיפול ומלווה אותה בפועל לפגישה, ללא אמה או אביה. הוריה מחנכים בעצמם. בשיחה עמם, אמרו כי בעיניהם, רחל היא "נערה נורמטיבית", "אולי היא קצת פסיבית ומסוגרת לאחרונה, וגם מזניחה את עצמה, אינה עצמאית וחייכנית כמו פעם". אין להם שמץ של מושג מדוע הובאה לטיפול ובכלל הם בעד "שאדם ידאג לפתור לעצמו את בעיותיו ויטפל בעצמו בלי עזרה".... הם מגיעים עוינים לפגישה שקטעה להם את רצף היום העמוס.רחל מגוללת בבכי תמרורים יחסים תלותיים עם בנים, מצב שבו היא נוהגת לבוא לבנים בבית הספר ו"לעשות להם טוב". ישנם כאלו שהם "לקוחות קבועים אצלה" למרות שזה נעשה ללא שום תמורה. רחל הינה נערה מלאה ולבושה מסתיר היטב את גופה. גם רחל ניסתה לא אחת לפגוע בעצמה ובגופה: "אני בודקת את יכולת הסבל שלי בכל מיני דרכים". היא מראה לי כוויה על הרגל והיד.

הורים אומרים לי לא פעם : "זוהי רוח נעורים, גם אני עשיתי בלאגנים כשהייתי צעיר". המשפט החוזר הזה מעיד עד כמה קשה לחלק מאתנו, לראות את השינוי במציאות החיים, את העובדה שאנו חיים בעידן שונה בתכלית מהעידן בו גדלנו כהורים. זהו שינוי דרמטי, שבו המתבגר חשוף בסביבתו המיידית לעולם מבלבל, חסר בלמים. זהו עולם המציע חציית גבולות, שממילא אינם מוגדרים לנו ולהם, כי "הכל יחסי". אנו חיים בעולם שיש בו אנומיה- מושג המתייחס למצב של היעדר הגדרות והסכמות חברתיות על ערכי יסוד הקשורים בחינוך ובמשפחה.
הורים רבים אינם מודעים כלל למה הם אינם שותפים בחיי ילדיהם, ששפתם ואופן ניהול התקשורת שלהם חסומים בפנינו. הם חוששים לדעת ואף לא אחת נמצאים בהכחשה, גם כשישנה אינפורמציה גלוייה מולם, "לא יכול להיות- זה לא הבן שלי".

תקשורת מתבגרים מאופיינת בערוצים רב- מימדיים. לא פעם, שפתם של בני נוער הינה שפה בלתי מילולית, שפה גופנית, ושפה של מעשים. הם מחצינים את רגשותיהם, ומרבים לדבר בפעולה ובמעשים במקום במילים.

ישנם הורים שמעדיפים לוותר ולהוריד את הגבולות- "ללכת לקראת הנער", "לא להיות קטנוני", שמעדיפים "לא להיכנס לויכוח".
עם זאת, הגבולות מהווים מקום של מפגש והזדמנות לשיח ולדיאלוג. שיח זה יכול להיות אימות ועימות. הורים רבים מחמיצים את המרחב הזה, פוחדים להתעמת עם ילדיהם. אינם מסוגלים להפעיל את "השור" שבהם. הפחד מלאבד את התקשורת יוצר מצב הפוך, בו ההורים מאבדים את המגע עם בנם או בתם.

הכחשה

ההכחשה הינו מנגנון פסיכולוגי עמוק ודרמטי בעוצמתו- לראות פיזית אך במקביל, להיות עיוור למשמעויותיו. אנו רואים תגובות מעין אלו בטיפול ובשיחות עם ההורים. ההורה מכיר בסימפטומים אך לעיתים מסרב לקבל משמעותם: "החומר שמצאתי אצל בני הוא לא ממש סמים, העיניים שלו אדומות מהסבון במקלחת, והוא תמיד עייף כי הוא גדל עכשיו והגוף צריך את זה..."

השארת סימנים

בהרבה מקרים, בהתנהגותם, הנערים מסמנים לנו, ההורים, ומאותתים בצורות שונות על מצוקתם. התנהגותם עשויה להתפרש כלא מכוונת, כמקרית אך ניתן לראות לעיתים את הסימנים הברורים המצביעים על קריאה לעזרה.
בבחינת מקרים רבים, עולה כי מתבגרים רבים משתמשים בסימנים רבים ומגוונים בניסיון לעורר את תשומת לבם של הוריהם. לדוגמא, אצל מספר מטופלים, בדיעבד, הבינו ההורים כי כבר קיבלו מספר רמזים לשימוש ילדיהם בסמים (כשהבן הגיע הביתה כשעיניו אדומות או כשהשאיר עזרים שונים במקומות ציבוריים בבית). לעיתים הסימן ניתן ע"י מכתב אישי שנכתב והושאר "לא בכוונה" על שולחן האוכל המכריז "אני לא מסוגל יותר להמשיך ככה", דף מהאינטרנט שמונח באופן גלוי ועוסק במעשי סדום או התאבדויות בדרכים שונות או שירים על מוות, חוסר תקווה וניתוק. כמו כן, סימניו ואיתותיו של המתבגר עשויים ללבוש צורות שונות: לקיחת סכומי כסף גדולים, היעלמויות, הסתגרויות והחבאות, שינה עד אין קץ או מצבי בילבול מתמשכים.

סימנים אלו הם לא פעם הזעקה הלא מודעת "תעצרו אותי", שמרו עלי אפילו מעצמי.

עלינו, כהורים, להבין כי סימני הילד, הינם שפה חלופית המאפשרת לו להעביר מסרים שאין ביכולתו להעביר כרגע במילים ברורות. מסרים וסימנים אלו לעיתים מועברים בדרך לא מודעת, שלא תוכננה במודע ובגלוי, ועם זאת, להעברתם משמעות כבירה. על כן, עלינו להיות ערניים לסימנים ולתת להם חשיבות ומקום. חשוב לזכור, כי על ההתייחסות להיות מורכבת ורגישה תוך הפעלת שיקול דעת. בנוסף, דרושה הבנה כי על התגובות להיות מותאמות ולא חודרניות יתר על המידה.

במכון טבעון באבן יהודה פועל צוות רב- מקצועי, המתמחה בטיפול בנוער וילדים, טיפול משפחתי והדרכת הורים. לא פעם, התערבות זו מאפשרת לשנות את מסלול חייו של המתבגר ושל המשפחה כולה.
לפרטים נוספים מוזמנים להתקשר לטלפון: 09-8990053 או במייל: tivona@013.net.il .